חצר מונטסורי בזמן קורונה

עודכן: 15 בדצמ׳ 2021

איך מצאתי משמעות חדשה למילה מונטסורי בזכות הקורונה – אמא מונטסורית בימי הקורונה

אנחנו בתקופה מוזרה. יותר ממוזרה, קורונה. עליות וירידות רגשיות, כניסה ויציאה ממסגרות החינוך, שינוים מתמידים, חדשות ועוד חדשות ועוד חדשות. ובידוד. כל הציפיות שהיו לנו מ-2020 שזו תהיה שנה ״נורמלית״ נעלמו בפתאומיות ומצאנו את עצמנו בוהים במציאות חדשה בה כל אחד מאתנו מצא (ומוצא) את הדרך האישית שלו לחיות. חלקנו מצאנו את עצמנו מצמיחים מציאות חדשה. אני רוצה לספר לכם את הסיפור של איך בזכות הקורונה מצאתי משמעות חדשה למילה מונטסורי.


פינת משחקים בגן מונטסורי
פינת משחקים בגן מונטסורי


אמא מונטסורי בבית


בתחילת הקורונה, אי שם במרץ 2020, אני הייתי עדיין בבית עם הבת שלי (1.4). השינויים במסגרות החינוך לא השפיעו עלי יותר מידי, אבל הסביבה של השכונה השתנתה מאוד:

המתח, הפחד, החרדה, ריבים בין שכנים, ריבים בין זוגות, הורים עם ילדים בבית בזמן שהם צריכים עדיין לעבוד, או שיצאו לחל״ת ולא מצליחים לסגור את החודש… היום אולי כבר התרגלנו לתיאור מציאות כזאת, אבל במרץ 2020 זה הפתיע את כולנו. בזמן הקורונה האמהות המונטסורית שלי קיבלה דחיפה משמעותית, מצאתי את עצמי מבלה לא רק עם הבת שלי, אלא עם הילדים של כל שכני הבניין. נהיתי גננת מובילת פרויקט של קהילה צומחת ומובילה פרויקט של גינון עירוני. הכל ביחד במרחב קטן ומוסתר מאחורי הבינין שלנו, ובהיותי אשת חינוך, לא יכולתי שלא לשים לב לתהליכי ההתפתחות של הילדים במשך התקופה הזאת.


קהילת מונטסורי בבניין


במקרה קרה שוועד הבית קבע מראש שבמרץ יתחיל פרויקט עיצוב מחודש של הכניסה של הבינין.

זה קרה ביום הראשון של השבוע השני של הסגר הראשון. הבת שלי ואני יצאנו לטייל עם הכלב ופגשנו בכניסה של הבניין שקים של אדמה והמון שתילים. אני לא זוכרת אם הוצאנו את הכלב, ברגע שראיתי שקי אדמה מילה ואני הצטרפנו לעבודה של הגננים.

אני הזמנתי את הילדים של השכנים, אבל אף אחד מהם לא רצה להצטרף. למה שיצטרפו? הם לא מכירים אותי. בשבועות הבאים ילדים התחילו לרדת עוד ועוד, ואיתם גם ההורים. התחלנו לנוע לחלק האחורי של הבינין וביחד גילינו את הגינה שישבה לה שם שקטה ונטושה. גינה ריקה שקראה לנו לעבוד.

כל בוקר הבת שלי ואני, ועד הבית והילדים שלו היינו יורדים לעבוד. היה המון לעשות: לגזום את הבוגנוויליה ואת ההיביסקוס הגדולים, לדשן את האדמה, לתכנן מרחבים, להכין את האדמה ולשתול את השתילים “שני! אני יכול לרדת איתך?״ התחלתי לשמוע את הילדים של השכנים קוראים לי מהחלונות שלהם.

״בטח!״ הייתי מגיבה. והגינה הייתה מתמלאת כל בוקר. ילדים בין הגילאים 2-6 הצטרפו לפעילויות גינון, גיזום, שתילה והשקיה. ההורים שלהם מצאו את עצמם יוצאים מאזור הנוחות שלהם ונגעו במו ידיהם בקומפוסט, סחבו שקים של אדמה וחפרו בורות עמוקים לשתילת עצי הפרי החדשים.


מיותר לספר לכם איזו עבודה התפתחותית משמעותית זו היתה עבור הילדים: מיומנויות העבודה, ריכוז, סדר פעולות, מוטוריקה גסה בצורה של סחיבה, טיפוס ועבודה עם כלי עבודה כמו מכסחת דשא ועט חפירה, מוטוריקה עדינה בצורה של חפירה בכלי עבודה, שתילה, גיזום, השקיה וגם הכנת משקאות קרים ומגשי פירות לחברים, פיתוח אוצר מילים בכל הקשור לעבודת אדמה, עבודת צוות, פתרון בעיות ותקשרות בין אישית. כל זה בכמה שבועות בלבד. לאט, לאט התחלנו לראות את התוצרים צומחים ואיתם הזדמנויות למידה נוספות: חיפוש מלפפונים ועגבניות בשלים הפך למשחק קבוע, נשנושים בריאים, שיום של צבעים משמעותיות של הטבע, הכנת סלטים, מילוי הבריכה, מודעות לצרכים רגשיים ופיזיים ואפילו פרידה מחיתולים…

כמה למידה רק בזכות הוויה משותפת ועשייה משותפת!


הפרויקט המשיך לתפוס תאוצה וזכינו לראיון בחדשות 13. הקהילה של הבניין שלנו הפכה להשראה בשביל בנינים שכנים ופנו אלינו ממגוון ערים כדי לעזור להם להרים פרויקטים דומים אצלם: פרויקטים שמשלבים חינוך ילדים, גידול אוכל אורגני בעיר וצמיחה של קהילת שכנים.




סביבה מובנית זה מסר לקהילה


פרויקט ״down to earth״ יתאפשר כי הילדים חזרו הביתה ודרשו מאיתנו את מה שהם צריכים. אנחנו המבוגרים התבקשנו להסתכל על הילדים ולראות אותם: לראות את הצרכים שלהם, לראות את הדרך שלהם, להבין את השעות שלהם. לראות את הילד. זה המסר של מריה מונטסורי – לראות את הילד וליצור עבורו את הסביבה שהוא צריך. לפעמים הסביבה הזאת יכולה להיות גן ילדים מדיוק עם כל האביזרים היפים והמדויקים של מונטסורי, היא יכולה להיות בית בו יש מרחב ליצירה, ריקוד, בישול ושיחות והיא יכולה להיות החצר המשותפת של הבינין שהופכת ממרחב ריק למרחב שוקק חיים אם רק ניתן לילדים להוביל אותנו.


הקשרים בין הילדים התפתחו בזמן שגם הקשרים בין המבוגרים התפתחו. המרחב הפך למשרד, בית קפה, וסלון לאירוח. הוא הפך לאפשרות מפגש חברתי עבור המבוגרים שלא יכלו להביא את משפחותיהם הביתה. הוא הפך לטיול היחיד של זוג שכנים מבוגר שבקושי יכול ללכת. הוא הפך למקום בילוי של ההורים בשעות הערב לאחר ההרדמות.


בדיוק כמו בית הילדים הראשון בו מריה מונטסורי יצרה/גילתה את החינוך המונטסורי, אצלנו בתל אביב חצר נטושה הפכה למרחב חינוכי שהצמיח קהילה. מרחב שוקק חיים וחינוך שכלל בריכת קיץ, מגרש כדורגל, גינת ירק, בית עץ, מסלול אתגרים, סדנת בנייה בעץ, מסלול לאופניים והמון פינות חמד להסתודד וליצור חברויות שנוצר בזכות הורים מדהימים שהתגייסו לטובת הילדים וזכו לקהילה תומכת בימים קשים. כל אחד נתן מהמעט שהיה לו ברגעי קושי כדי ליצור משהו מרחב מיטבי עבורי ילדיו- והעולם הרוויח.

הסגרים המשיכו להגיע וכל פעם אנחנו חוזרים לגינה, היא מחכה לנו עם ברוקולי, חסות, עלים ירוקים למרק ולסלט, עצי הפרי, וקהילה שנשארה כמקום נחמד להתמך בו בימים טובים ובימים פחות טובים.


מונטסורי בימי הקורונה מסתכם מבחינתי בתזכורת ברורה ובולטת – ההיזכרות במה שחשוב בחיים: ילדינו.


דרכם ובזכותם אנחנו יוצרים את העולם הנכון ביותר.

13 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול