איך מיצרים שגרה שפויה בימי קורונה טרופים
ציפיות.........
ביום אחד נפל עלינו שק שלם של ציפיות;
להיות מורה. להיות הורה. להעסיק את הילדים. ללמד אותם חשבון. לשמור על סדר יום ועל שפיות. להצליח לעבוד מרחוק ואיתם מקרוב. להכין להם תרגילים. להכין להם משחקים. להיות יצירתיים.
ציפיות שיסתדרו אחד עם השני, שיסתדרו בלעדינו. שיתמודדו עם למידה מרחוק. שיתמודדו עם למידה מקרוב.
הרשת מלאה בטבלאות סדר יום. טיפים מחינוך ביתי. איך להיות על המסך - אבל לא יותר מידי. ואם כבר מסך, אז שיהיה לימודי. וכושר בבוקר. ושילמדו לשתוף כלים. וללכת לישון בזמן.
ומעל כל זה להיות סובלניים וסבלניים. מכילים. לא לצעוק. לא לתפס על הקירות. ולהצליח לשרוד עד מחר.
ולנו רק בא להגיד - רגע. רגע!
הפסקה.
נשימה.
זו תקופה כל כך מאתגרת ולא צפויה. כל הצרכים הכי בסיסיים שלנו התערערו בבת אחת - ביטחון (כלכלי, בהורות ובכלל), וודאות לגבי העתיד, הרמוניה, שקט (פיזי ונפשי), בהירות, סדר, והרשימה לא נגמרת.
אז שניה לפני שאנחנו מנסים להכניס הגיון בכל הדבר הזה ולמצוא פתרונות פרקטיים, בא לי לבקש שניתן לעצמינו מלא אמפתיה. אבל מלא. על כל הכאוס הזה שיש לנו עכשיו בראש ובלב.
ממש לקחת לעצמינו זמן בערב, אחרי שהבית נרגע וכולם ישנים, ולהוציא את כל התסכול - בלב, בקול רם, לבד או עם בני הזוג - ממש לתת לעצמנו להתבאס על כל הדברים שלא הספקנו / על הצעקות שלא תיכננו / על העבודה שלא נעשתה כמו שצריך / על הבית המבולגן. ולנשום.
ורק אחרי שבאמת נתנו לעצמינו דליים של אמפתיה, וחמלנו על עצמינו שזה המצב וזה מה שקרה וזה עצוב ומבאס ומתסכל, אפשר להתחיל לחשוב איך אני רוצה שמחר יראה. מה אני יכולה לעשות אחרת. מה חשוב לי. על מה אפשר לוותר.
וחוזר חלילה.... ♥️
* * *
לייב בנושא שיגרה שפויה, על סדר יום בתוך הבלאגן ועל הורות 24/7. על מונטסורי ואמפתיה ומה שבניהם.
* * *
בשל בעיות טכניות השידור נקטע לקראת הסוף
