האצבעות גוללות את המסך. מולי רצות תמונות של חדרים קסומים. אור נורדי מלטף נכנס מחלון זכוכית גדול, שטיח קטן – לא צבעוני מידי – מונח באמצע החדר, וסביבו שולחן קטן לאמנות, מדפון עם שלושה ספרים, סלסלה מושלמת עם כמה קוביות עץ צבעוניות וכוורת עם אביזרי זאולוגיה שלידם מונחת, כבדרך אגב, זכוכית מגדלת.
אני מרימה את ראשי אל החיים האמיתיים.
מימיני דלת פתוחה אל חדר העבודה של הבן שלי – ערמות של חומרי בניה וכלי עבודה מפוזרים על השולחן וקופסאות נעליים מלאות באוספים של אלוהים יודע מה.
מבט לעבר השני שלי מזכיר לי את הנסיון הכושל שלי לייצר ארונית קטנה מעץ לאביזרים מונטסוריים במיוחד בשבילו.
* * * * * * * * * * * * * * *
לפעמים חינוך מונטסורי נראה לצופה מהצד כמו ענן מתוק ומרוחק ששמור רק לאלה שיודעים להישאר מסודרים, להכין אביזרים, ולארגן מגשים.
אבל מונטסורי – עוד הרבה לפני כל אלה – היא פילוסופיה ודרך חיים. היא דינמיקה, היא מערכת יחסים, היא קשר, היא שפה. היא מאפשרת לי להיות ההורה שאני רוצה להיות ולגדל את הילד שלי כמו המבוגר שאני רוצה שיגדל להיות.
להיות אמא מונטסורית בשבילי זה לגדל ילד עצמאי, שמבקום להרחיק אותו מאש כי היא מסוכנת וכי רק למבוגרים מותר, אני נותנת לו להרגיש את חומה, מראה לו איך מתפעלים אותה נכון, בתשומת לב ובזהירות, איפה צריך להחזיק את המקל ואיך בודקים מה כיוון הרוח.
זה ללמוד להסתכל עליו מהצד. מה מעניין אותו, מה מושך אותו ומשם להיות זו שנותנת לו את החופש והמרחב ללמידה מתוך מקום של סקרנות פנימית ואמיתית. מזכירה לעצמי שהוא יותר נאמן לעצמו מכל הגדרות ולחצים שקיימים ב”תוכנית לימודים” מוכתבת מראש.
זה להאמין שהגבולות קיימים בתוכו וכשגבול נחצה, זה לא כי הילד שלי רצה להרע, זה בגלל שיש לו צורך עליו הוא בחר לענות בדרך שלא מקובלת עלי. להגיד לו רק מה ‘לא’ ו’אסור’ יהיה להשאיר אותו מחוץ לגבול מבלי לתת לו את הכלים לחצות אותו בחזרה. הדרך שלי להחזיר אותו פנימה היא להראות לו את כל הדברים ש’כן’ ש’מותר’ ו’אפשר’ לעשות בכדי לענות לעצמו על אותו הצורך בדיוק.
זה ללמד אותו להכיר את היכולות של עצמו ולמצוא את התשובות בתוכו, מבלי צורך באישור של מישהו חיצוני. כשהוא שואל אותי “אמא, אני יכול לקפוץ מפה?” אני תמיד עונה “תגיד לי אתה. זה מרגיש לך בטוח? אתה מרגיש שאתה יכול לקפוץ מפה?” 100% מהפעמים הוא צדק.
זה לתת לו כלים להתמודדות עם תסכולים. כשהוא כועס שלא מצליח לו, כשהוא כואב כי צחקו עליו, כשהוא עצוב כי נשבר לו צעצוע או מאוכזב שלא קיבל את מה שהוא רוצה – אני אהיה שם בשבילו באמפטיה אמיתית, עצובה איתו וכואבת את כאביו. וכשהוא יסיים להוציא את כל התסכול החוצה, אני אלווה אותו במציאת הפתרונות מתוך עצמו. לימים גיליתי שהיצרתיות הגדולה ביותר מגיעה במקומות האלה.
אני יודעת ומבינה שלא תמיד אוכל להיות שם בשבילו. לא אוכל למנוע ממנו מכשולים ושברונות אבל אני כן יכולה לצייד אותו בכלים אשר ילוו אותו כל חייו. להיות הוא עצמו, בעל קול פנימי חזק, מודע לחולשותיו ובטוח ביכולותיו. אלה יאפשרו לו להתמודד עם כל שנקרה בדרכו.
להיות אמא מונטסורית זה לא להיות רב החובל של הספינה שלו. זה להיות המגדלור